המילים הללו נכתבו במאי 22. מצאנו אותם בשנה האחרונה...

לכולם

איזו מדינה חולה וכואבת, שאני מרגישה את הצורך להשאיר בפתקים שלי גם את הפתק הזה. בין פתקים שרשמתי ברגעים הכואבים שלי, השמחים והמרגשים, בין פתקים על האהבות בחיי, מעכשיו יהיה גם הפתק הזה. פתק של פרידה

לא חיילת בשדה הקרב אני, ולא משרתת בכוחות הביטחון. אבל אני חיה במדינת ישראל, בירושלים, וזה מספיק בשביל שהחיים שלי יוטלו בספק

אני שמחה להיות אדם יוצר בעולם. באמנות על הדף ובמילים על המסך, אני מקווה שתמצאו ביצירה שלי פיסה ממני להאחז בה ביום שאחריי. שהמילים שרשמתי לאורך חיי יקבלו משמעות, אצל כל אחד מכם בצורה קצת אחרת, ואולי לכולם באותה הצורה. יצירה זה פלא הבריאה

יש בי הרבה אהבה. אהבה לאנשים. ליופי. לשמש. למוזיקה. למשפחה שלי. לחברים שאספתי לליבי לאורך השנים. לחיפה. לירושלים. למדבר. לצופים. לשירות הצבאי שלי על רוב מרכיביו. לפנימיית בויאר ולחניכים שלי בה. האמת, בין הפתקים שלי תוכלו למצוא גם רשימה מפורטת של הרבה דברים שאני אוהבת. והאהבה הזאת לעד תתקיים

ברור שזה יכאב, אבל לא הכאב זה מה שהייתי רוצה שימשיך לחיות ממני. כי אני חיה. כי יש הרבה אנשים ומקומות ודברים בעולם שחיים בתוכי, ולרגע לא ארצה שיעצרו. תשמחו בחיים שלי, תלכו בדרך שלי, תנציחו את האהבה שלי. בבחירות השונות שעשיתי בחיים שלי, אני חושבת שבטבע שלהן היתה הבחירה בשליחות. בחינוך. באהבה וברגישות. בראית האחר. לשם תמיד שאפתי ולשם תמיד אשאף. ואם משהו ממני ימשיך להתקיים בעולם כשאלך, אני מקווה שזה יהיה זה

תסלחו לי, אבל מילות פרידה אמיתיות, אישיות, גדול עליי לכתוב. זו הייתה הכוונה שלי כשהתחלתי להעלות את המילים שכאן, אבל ברגע האמת, אני לא מסוגלת להיפרד מכם בעודי יושבת על הספה בסלון. והלוואי שהפתק הזה נכתב לשווא, והוא דרמטי ונסחף, אבל אם אנשים קוראים אותו אז כנראה שהוא בכלל לא. מי שאני אוהבת בליבי יודע את זה, כך אני באמת מקווה. ויותר מזה יהיה קשה לכתוב

תאהבו ותשמחו, וזה מספיק. יובל