ליובי היה כשרון להמצאת שמות וגם ל-פלייליסטים. הכרמליסטית שחונכה בירושלים לשמוע מזרחית, הכינה פלייליסט מופתי וקראה לו "מיטבח אל יהוד – בעזרת השף נאפה ונתפיח. זמן לבישולים ועינטוזים"

הבית של יוב זה הבית שלנו לפני ואחרי פעולות. היינו יושבות שם יחד אבל גם לבד , יוב גרה קרוב ממש לשבט אז לפעמים אם מישהי הייתה צריכה מקום לשהות בו ולאכול צהריים עד הפעולה. יוב הייתה משאירה את המפתח בחוץ וכך עברו שעות של כיף עם שניצלים וויקטור החתול

יוב הייתה מצלמת לי את האוכל המעולה שסיגלית הכינה עם המשפט ״זה לויקטור.. אני אכלתי פריכיות וקוטג״

יום אחד הלק של יובי, חדש לחלוטין, התקלף אחרי פעילות של אתגרים. היא באה לגיל לפני אחת היציאות ובתמימות שיא אומרת לה ״זה היה כהרף עין״. מאז על כל דבר צחקנו שקורה כהרף עין

ליובי היה תמיד את כל הבית בבאגז׳, צחקנו עליה שהיא מוכנה לעבור לכל מקום בהתראה של רגע

יוב אוכלת משולשי פיצה הפוך. ממש כמו שזה נשמע, מהקשה לקצה, בנימוק המנצח של ״שומרים את הכי טוב לסוף״ ו״נכון שאף אחד לא אוהב את הקשה?״ ולא אכפת לה כמה מוזר שזה נראה.

ליוב במשרד בצבא היה קבוע בקבוק של קולה זירו על השולחן. פעם אחת אמרתי לה שזה שהיא לא אוכלת ירקות ושותה רק קולה זירו זה הכי מזמן מחלות, תגובתה המושלמת הייתה ״אני גרה בחיפה, נראה לך שאני מפחדת מקולה זירו?״

כשהדרכנו בכיתה י' יוב הדריכה חניך שהיו לו 2 בובות יד: דייב הראקון ובונגו הילד, ובכל פעולה היא הייתה מתייחסת ל2 הבובות כעוד 2 חניכים מן המניין- מביאה להם אוכל ומחלקת אותם לקבוצות

באחד הטיולים שלנו עם יובלי התווכחנו איך כותבים חלווה, עם ב׳ או וו׳, ויובל החליטה שהיא עובדת על כמה ילדים שחלווה עם וו׳ זה פרווה וחלבה עם ב' זה חלבי, בגלל שזה נרשם אותו דבר. ככה היא משכה אותנו יומיים עד שהבנו שהיא מסתלבטת עלינו ושזה לא נכון

אבא שלי ערבי-